קהילת יפו ומסגד חסן בכ

תהליכי גיבוש זהות קולקטיבית והעצמה דרך מקומות קדושים בחברה הערבית בישראל

נמרוד לוז

פורסם ב: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות 2005

החל משנות השבעים ניתן לזהות עליה מתמדת ברמת הפעילות, ההשתייכות, וההזדהות עם מקומות וסמלים המייצגים את העבר הפלסטיני והופכים לשמש כסמלי זהות פלסטינים. תופעה זו בולטת במיוחד במקומות קדושים לסוגיהם השונים: מסגדים, קברים, בתי קברות, אתרי הנצחה שונים. נקודת מפנה נוספת שממנה ואילך ניתן לזהות עליה בהתחברות למרכיבי הזהות הפלסטינים והאסלאמיים של האוכלוסיה הערבית בישראל היא פריצתה של האינתפאצ'ה הראשונה בשנת 1987. בנוסף לאלה יש להכיר בהשפעתם של תהליכים אזוריים וגלובליים על האוכלוסיה הערבית של מדינת ישראל וכוונתי בעיקר למהפכה האסלאמית באיראן 1979, חוזי השלום עם מצרים וירדן וחיזוקן המשמעותי של תנועות אסלאמיות ברחבי העולם. ביטויים המרחבי של תמורות אלה באוכלוסיה הפלסטינית במדינת ישראל אינו בלעדי למתרחש במקומות קדושים אך באלה בגלל הרגישויות התרבותיות המאפיינות אותם ויכולתם לגייס ולסחוף אנשים רבים נחשפים תהליכים אלה בצורה ברורה ומשמעותית. יותר מכך, בשל רגישותם החברתית – דתית – פוליטית מעוררים מקומות אלה תגובות נגד בעוצמות גבוהות יותר אצל חברת הרוב היהודי במדינת ישראל. מקרה מבחן מובהק לפעילות זו, המתקיימת כאמור במגזרים ובמקומות רבים ברחבי מדינת ישראל, הוא מסגד חסן בכ המצוי כיום בתחומיה המוניציפליים של עירית תל אביב יפו. המסגד נבנה בשלהי התקופה העת'מאנית ושימש כמסגד המרכזי של מנשיה, פרברה הצפוני של יפו. מלחמת 1948 והקמתה של מדינת ישראל הובילו לחיסולה של שכונת מנשיה ועקב כך להפקסת תפקודו של המבנה כמסגד. בראשית שנות השבעים, וכחלק ממגמות הפיתוח העירוני, נעשה נסיון יזמות אשר במסגרתו הופקדה תוכנית לפיתוח המסגד השומם והפיכתו לחלק ממרכז תיירותי מסחרי. התכנית נכשלה כתוצאה מהתארגנות מקומית ומאבק מתמשך שניהלה הקהילה הערבית ביפו. כתוצאה ממאבק זה חזר המסגד לידי הקהילה המוסלמית ביפו ואף התחדשה בו הפעילות הדתית שהופסקה עם כיבושה של יפו בשנת 1948. המאבק על השליטה במסגד מול עירית תל אביב יפו ומול גורמים ממשלתיים שונים היה חלק מתהליך במסגרתו חלה עליה (זמנית לפחות) בלכידותה של קהילת יפו המפוצלת, ביכולתה לעמוד על זכויותיה, ובמימוש מלא יותר של צרכיה התרבותיים-פוליטיים המגוונים. המקרה של חסן בכ מלמד, כמקרים אחרים, כי הגאוגרפיה של הדת קשורה בטבורה לפוליטיקה של הסביבה הבנויה. הניכוס המחודש של המסגד לקהילה המוסלמית של יפו הוא ביטוי מובהק לקשר המתקיים בין תהליכי הבניה ושימוש במקומות קדושים לעימותים פוליטיים. במחקר זה מסגד חסן בכ מהווה נקודת מוצא לדיון בדרכים בהם המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל עושה שימוש בנכסיו ההיסטוריים התרבותיים-דתיים לחיזוק מעמדו האזרחי, להגברת הלכידות הפנימית וזאת על ידי יצירת זהות קולקטיבית רחבה ואיתנה. חסן בכ הפך למעוז וסמל של מאבקה של קהילת יפו לבעלות על נכסיה ההיסטוריים, לרצונה להביע את עצמה במרחב העירוני ולצורך הבסיסי של פרטים וקבוצות להגביר את תחושות הקרבה והזיקה לנוף בו הם חיים. במקרה זה הצליחה הקהילה לשמר סמל נופי עימו יכלה להזדהות ובדרך זו להגביר לכידותה ויכולת ההתנגדות למול שלטון הרוב היהודי במרחב העירוני. הפרשה שהתמשכה על פני שלושה עשורים חושפת פנים וגוונים של קהילת יפו הערבית תוך שהיא מאפשרת להתוודע גם לתמורות שעברו עליה במהלך שנים אלה.

לקריאת הפרסום